Wall Run 2016
Installation
Herzliya Museum of Contemporary Art
curator: Aya Lurie
Wooden boards, plaster walls, 2 tons of tar and plastic glue
Photographers: Tomer Choen, Tal Nisim
Wall Run
Curator: Aya Lurie
Rich, dense, black materiality is typical of Orly Sever’s sculptural installations, which have been on view at the Herzliya Museum of Contemporary Art (2005), Haifa Museum of Art (2008), and Tel Aviv Museum of Art (2015). Her work opens up a mentalscape encoded in matter; it offers an abstracted, pithy move presented through signs of the creative body’s action, and its material expression is both enticing and repulsive. A persistent ritual act leaves in the material charged traces that combine fear, pain, threat, and desperation as well as defiance and the prospect of lift-off, in opposition to submissive acceptance and in refusal of head bowing.
While working on the exhibition, the newspapers reported that artists were protesting Anish Kapoor’s exclusive rights to a new black substance developed by scientists at Surrey NanoSystems, which absorbs 99.96% of all light.1 Black has been at the center of artistic exploration through the ages, gradually changing its status from an accompanying shade (used for shading and to create a sense of volume) into a central element. In the process, it has accrued layers upon layers of cultural, ideological, social, and ecological connotations. Black’s absorption of light is a continuous action, incessantly turning the blackened object into everything and nothing. In Sever’s current installation, black has a strong material presence, too: the black tar she uses soils, emits a strong smell, stains. This sticky, unsettling substance is smeared on the walls as well as on an object at the center of the space – an object which may be seen as a bunker or bomb shelter, a grave, or a lift-off surface.
The black tar used by Sever is a product of crude oil, an organic material created underground through long transformative processes. But it is experienced as an ecological hazard, environmental pollution in dissonance with our ideal image of nature. The image of the cormorant covered in black oil during the First Gulf War, in 1991, became a symbol of the destructiveness of a war machine which combines security interests and the powerful capitalist interests of the oil industry.2 Sever’s installation also connotes the material’s easily combustible nature, like a ticking bomb.
However, while raising all these associations Sever’s installation also speaks the abstract language of modernism and engages with the discourse of performative action in exhibition spaces.3 In doing so, it also engages with the history of art - a dialogue directed at the very heart of museological discourse. The walls of the “white cube” are blackened, counteracting the elegant, restrained, civilized rationality manifested by the brightly lit white museum space.
In the years following World War II, while Abstract Expressionism was becoming prevalent in the United States, its European equivalent was the French Art Informel (“Unformed” Art).4 This style was informed by monochromes (particularly black, gray, dirty white, and brown), strong gestures, such as paint smearing using a spatula and dark, paint-laden impastos. Within this wide artistic tendency some artists channeled abstraction toward the melancholy sentiments expressed by the Lyrical Abstract. In this context, abstraction may also be seen as comforting blindness which obscured the horrors of the World War, which had shaken up the cultural foundations of Europe, and avoidance of direct confrontation.
Another group of Informalist artists, which included Pierre Soulage, Jean Dubuffet and others, produced brutally direct, piercingly depressing paintings. In light of the atrocities of the World War, these artists proposed anti-aesthetical revolutionary expressions of protest as opposed to degenerative cultural finesse and paralyzing bourgeois comfort. These works were informed by raw materiality and direct application of paint. They avoided overworking the painted forms and figurative imagery, giving expression to a search for authenticity and primary values alongside pain, loss, danger, and vulnerability. In Israel, there were two such artists (both part of the New Horizons group), to whose work Sever’s later installations are affined. Avshalom Okashi (1916-1980) painted a great many abstract, thickly impastoed black monochromes [fig. 1]. Yechiel Shemi (1922-2003) used tar [fig. 2] and black paper in his works. His sculptures, in which iron plates frame structures and geometric arrangements, are an inseparable part of the landscape on Kibbutz Cabri where he lived and worked, which is also the birthplace and current residence of Orly Sever.
In the late 1990s, Yve-Alain Bois and Rosalind Krauss searched – in the exhibition “L’Informe: mode d’emploi” (Formless: A User’s Guide) curated by them at the Pompidou Center in Paris and in the book accompanying it – for a wide definition of abstraction in modern art. To that end, they turned to Georges Bataille’s notion of the “informe” (formless). Bataille, they write, “refuses to define ‘informe’: ‘It is not only an adjective having a given meaning, but a term that serves to bring things down [déclasser] in the world.’ It is not so much a stable motif to which we can refer, a symbolizable theme, a given quality, as it is a term allowing one to operate a declassification, in the double sense of lowering and of taxonomic disorder. Nothing in and of itself, the formless has only an operational existence: it is a performative, like obscene words, the violence of which derives less from semantics than from the very act of their delivery. … The formless is an operation.”6
The title of Sever’s current project, Wall Run, implies danger and pain which are the outcome of an extreme, challenging and addictive activity. It is the
name of one of the “moves” in Parkour, whose practitioners engage in getting from one point to another while spectacularly overcoming obstacles – relying
only on the human body, without protective means – in a variety of ways, including jumps from high places, vaulting over fences, and walking on bare walls. In doing so, they challenge gravitational physics as well as the human instinct to protect one’s body. The desire to stretch boundaries, to overcome the laws of physics and lift off (physically and metaphorically) brings to mind the myth of Icarus – and, of course, his final plummeting to his death. From these perspectives one may interpret the sculptural object installed at the center of Sever’s space as a point of departure both for lifting off and for
crashing. Sever’s sculptural installation resonates with the interior of a sealed grave which is, at one and the same time, a site of action imbued with persistent, challenging defiance; its walls are always in the process of being blackened , a site of an ongoing performative operation.
1 Shany Littman, “Artists Angry at Anish Kapoor for Purchasing the Rights to
Blackest Pigment,” Gallery supplement, Haaretz, 1 March 2016 (Hebrew).
2 See, for instance, Yaron Weisbein, “The Day the Cormorant Died,” Teva
Va’Aretz, 33 (September 1991), p. 6 (Hebrew).
3 See Adrian Henri, Environments and Happenings (London: Thames & Hudson, 1974).
4 The term was coined by the French art critic Michel Tapié in his book Un art autre (Art of Another Kind), 1952
5 An iron sculpture by Yechiel Shemi is installed at the entrance plaza of Beit Yad Labanim adjacent to the Herzliya Museum of Contemporary Art.
6 Yve-Alain Bois, Rosalind Krauss, Formless: A User’s Guide (New York: Zone Books, 1997), p. 18.
Wall Run
אוצרת: איה לוריא
חומריות דשנה, דחוסה ושחורה אופיינית לסביבות הפיסוליות שיוצרת אורלי סבר במיצביה. אלה הוצגו במהלך השנים במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2005 ,)במוזיאון חיפה לאמנות (2008 )ובמוזיאון תל-אביב לאמנות (2015 .)עבודתה של סבר פותחת מרחב תודעתי המוצפן בחומר, מהלך מופשט ומתומצת שביטויו החומרי דוחה ומפתה גם יחד, המוצג באמצעות סימנים לפעולת הגוף היוצר. פעולה ריטואלית עיקשת מותירה בחומר עקבות טעונים, הכורכים יחדיו פחד, כאב, איום וי יאוש לצד התרסה מתקוממת ואפשרות המ ראה – מעין אופוזיציה ל קבלת קץ כנועה, סירוב להרכנת ראש. בזמן העבודה על התערוכה התפרסמו בעיתונות ידיעות על מחאת אמנים כנגד הבלעדיות שקיבל הפסל הבריטי אניש קאפור על השימוש בחומר שחור חדשני, שפותח על ידי חברת 1 ננו-טכנולוגיה, הבולע %96.99 מהאור. השחור עמד במרכזן של חקירות אמנים במהלך הדורות ושינה בהדרגה את מעמדו מגוון נלווה )ששימש להצללות ויצירת נפחים( לשחקן מרכזי באמנות. בתוך כך, צ בר שכבות של הקשרים תרבותיים, אידיאולוגיים, חברתיים ואקולוגיים . בליעת האור על ידי השחור היא פעולה מתמדת, ההופכת את האובייקט המושחר להכול וללא כלום. במיצב הנוכחי יש לשחור גם נוכחות חומרית חזקה: הזפת השחורה מלכלכת, מדיפה ריח עז, מכתימה, נדבקת ומטרידה, נמרחת על פני הקירות ועל פני אובייקט הממוקם במרכז החלל – אובייקט שהוא ספק מקלט או בונקר, ספק קבר, ספק משטח זינוק להמראה. הזפת השחורה המשמשת את סבר היא תוצר מזוקק של מזוט, חומר אורגני שנוצר בתהליכי התמרה ארוכים במעבה האדמה. אך היא נחווית כמפגע אקולוגי, כזיהום סביבתי דיסוננטי לתמונת הטבע האידיאלית. תצלומו של הקורמורן הנחנק מהנפט השחור שדבק בו בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991 ,היה לסמל לדורסנותה של מכונת המלחמה המשלבת אינטרסים של ביטחון עם עוצמת המנגנון הקפיטליסטי של תעשיית הנפט. המיצב של סבר כולל גם את פוטנציאל ההתלקחות הקלה של החומר, כפצצה מתקתקת. אך בעודו מעלה אסוציאציות אלה, המיצב של סבר מדבר גם בשפת ההפשטה המודרנית ומתדיין עם שיח הפעולה הפרפורמטיבית במרחב התצוגה. 3 בעשותו זאת, הוא מנהל דיאלוג עם תולדות האמנות ומותח ציר אל לב הדיון המוזיאולוגי. קירות " הקובייה הלבנה" מוכתמים ומושחרים כפעולת נגד לרציונליות האלגנטית, המאופקת והתרבותית המגולמת בחלל המוזיאלי הלבן, הבהיר והמואר. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה התבסס לצד ציור האקספרסיוניזם המופשט 4 האמריקאי מקבילו האירופי, הצרפתי, המופשט ה"לא צורני" )informel art .) סגנון זה התאפיין בשימוש במונוכרומים )בעיקר גוונים של שחור, אפור, לבן מלוכלך וחום( , בג'סטות בולטות, כגון מריחה באמצעות " שפכטל" , וביצירת מרקמים חומריים כהים ודשנים. בתוך מגמה אמנותית רחבה זו היו אמנים שתיעלו את הביטוי הציורי המופשט לעבר סנטימנט נוגה, בדמותו של " המופשט הלירי" . בהקשר זה, ניתן לראות במופשט גם עיוורון מנחם, המטשטש את מראות האימה של המלחמה העולמית, שזעזעו את יסודות התרבות האירופית, ונמנע מהתמודדות ישירה עמם. קבוצה אחרת של אמנים, בהם פייר סולאז' )Soulage ,)ז'אן דובופה )Dubuffet )ואחרים, ביטאו באמצעות המופשט הלא צורני פעולה ברוטלית, ישירה, מדכאת וחריפה. לנוכח זוועות המלחמה הציעו אמנים אלו ביטויים אנטי- אסתטיים של שבירת כלים ומחאה כנגד עידון תרבותי מנוון ונוחות בורגנית משתקת. החומריות הגולמית והמגע הישיר במצע אפיינו את העבודות הללו, שנמנעו מעיבוד יתר של הצורה ומפיגורטיביות ונתנו ביטוי לחיפוש אחר אותנטיות וערכי יסוד ראשוניים לצד גילום של כאב, אובדן, סכנה ופגיעות. בארץ פעלו בהקשר זה שני אמנים )במסגרת "אופקים חדשים" ( שפעולתה המאוחרת של סבר מקיימת זיקה אליהם. אבשלום עוקשי )1916-1980 )צייר סדרות רבות של בדים מופשטים, מונוכרומיים, המכוסים בשכבות צבע שחור ודשן [איור 1 .] יחיאל שמי )1922-2003 ,)השתמש בעבודותיו בזפת [איור 2 ]ובניירות שחורים. פסליו, הממסגרים מבנים ומחברים גיאומטריים באמצעות שכבות או לוחות ברזל, הם חלק בלתי נפרד מנופי קיבוץ כברי שבו פעל לאורך השנים, שהוא גם מקום הולדתה של אורלי סבר
וסביבת חייה כיו ם . 5 בסוף שנות התשעים למאה העשרים חיפשו איב-אלן בואה ורוזלינד קראוס, בתערוכה“L’Informe: mode d’emploi” )"חסר הצורה: הוראות שימוש"( שאצרו ב- 1996 במרכז פומפידו בפריז ובספר הנלווה לה, הגדרה רחבה למהלך ההפשטה באמנות המודרנית. לשם כך פנו למושג informe בכתביו של ז'ורז' בטאיי וביקשו להחילו על האמנות. בטאיי, הם כותבים, "מסרב להגדיר את 'חסר צורה': 'חוסר הצורה אינו רק שם תואר בעל משמעות נתונה, אלא מושג המאפשר יצירת פיחות ערך ] déclasser [ במעמדם של דברים בעולם'. אין
זה מוטיב קבוע שניתן להתייחס אליו, נושא שניתן לראות בו משמעות סימבולית, או איכות נתונה, אלא מונח המאפשר פעולה של דה-קלאסיפיקציה, במובנה הכפול של פיחות ערך ושל אי-סדר טקסונומי. חסר הצורה איננו דבר בפני עצמו, יש לו קיום פעולתי בלבד: הוא פרפורמטיבי, כמו מילים גסות, שאלימותן נובעת לא כל כך מהסמנטיקה אלא מעצם הפעולה של ביטוין ]...[. חסר הצורה הוא פעולה". 6 שם הפרויקט של סבר, Run Wall , משמר בתוכו אופציה של סכנה וכאב הכרוכים בפעולה גופנית קיצונית, מאתגרת וממכרת. זהו מונח לקוח משפתם של מתרגלי פארקור ) Parkour ,)העוסקים בהגעה ממקום למקום תוך התגברות מרהיבה על מכשולים בדרך – בהסתמך על גוף האדם בלבד, ללא אמצעי הגנה – הכוללת קפיצה ממקומות גבוהים, ניתור מעבר לחומות והליכה על קירות חשופים. בכך, הם קוראים תיגר על חוקי הכבידה הפיזיקליים , כמו גם על
האינסטינקט האנושי להגן על הגוף. התשוקה למתוח גבולות, להתגבר על חוקי הפיזיקה ולנסות להמריא )פיזית ומטאפורית( מזכירה גם את הסיפור המיתולוג י על איקרוס – וכמובן את הצלילה שלו אל סופו המר. מתוך הקשרים אלו ניתן לפרש את האובייקט הפיסולי הממוקם במרכז החלל של סבר כנקודת מוצא להמראה ולהתרסקות כאחד. המרחב הפיסולי של סבר מהדהד כחלל הפנים של קבר אטום, שהוא בה בעת גם אתר פעולה הרווי בהתרסה עיקשת ותובענית; הקירות מושחרים בו כתהליך מתמיד, יוצרים סביבת פעולה פרפורמטיבית
נמשכת.5
1 שני ליטמן, "אמנים זועמים על אניש קאפור: רכש את הזכויות על הצבע השחור ביותר",
מוסף "גלריה", הארץ, 1 במרץ 2016 ,
http://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.2868711
2 ר' למשל, ירון ויסבין, "היום בו מת הקורמורן", טבע וארץ, 33 )ספטמבר 1991 (, עמ' 6 ;
http://www.snunit.k12.il/heb_journals/aretz/336008.html .
3 ר' (London: Thames & Environments and HappeningsAdrian Henri, Hudson, 1974) .
4 את המונח טבע מבקר האמנות הצרפתי מישל טאפייה ) Tapié ( בספרו utreart aUn
)אמנות אחרת(, 1952
5 פסל ברזל של יחיאל שמי מ- 1964 מוצג ברחבת הכניסה של בית יד לבנים הצמוד למוזיאון
הרצליה לאמנות עכשווית.
6 (New York: Formless: A User’s GuideAlain Bois, Rosalind Krauss, -YveZone Books, 1997), p. 18
We Blacks: On Orly Sever’s Installation Shaul Setter
We are invited into a black space. The pupils dilate, the feet stumble, the body hesitates: How does one enter a black space? The space is inviting, enticing, it marks out the route by which it may be entered, yet there seems to be a trap here. It is a space without images, without objects; a hollow space; some of its walls are blackened. Even the object at its center is nothing more than a black wall dropped to the ground at an angle. Just black walls. And yet, it is the space itself that is black. Black, as we know, absorbs light without reflecting it back. It swallows everything, devours all that is hurled against it. The black wall is therefore not just a boundary delineating the space. It is a wall made thicker. Not just the edge of an empty space, a preliminary ground to be filled, a support for action (a wall with pictures, a canvas with images, a sheet of paper with words). On the black wall there is nothing at all; nothing but itself as a thing.
For the black wall is in fact a blackened wall: it was coated with black tar through hard, protracted work. The viscous tar hardened on the wall in a variety of stains and textures. The wall has turned lumpy and voluminous. It does not sustain or display a material, but rather upholds the material’s action. The heavy tar, sealing and sealed, certainly displays nothing; the tar does not emit anything outward but rather absorbs something inward. The black space invites you in to the same extent that it confines you; going in, you are swallowed by it. For just as the black walls are not simply a support or boundary, so are the objects between them not merely discrete figures distinct from the space in which they are set. The space creates a centrifugal movement toward the black material of its walls. This is a trap: we may yet find ourselves rolled up in tar and feathers. The blackening action has not been completed – one wall has remained white – and it is infinite. It turns to the blackness as if longing for an end.
However, this turn is nothing but a modernist bias that has stuck to us like tar: white as a beginning, black as an end. This is how Wassily Kandinsky articulated the difference between these two motionless colors as the difference between two silences: the silence of the black is “Something burned out, ... something motionless like a corpse. The silence of black is the silence of death”; while the silence of white “is not dead silence, but one pregnant with possibilities. White has the appeal of the nothingness that is before birth.”1 In Kandinsky’s thought, white appears as a moment of genesis, a space of potentiality, “the nothingness that is before birth,” while black is imbued with loss, with the seal of finality, “like the ashes of funeral pyre.”2 Indeed, the non-objectal painting of the early twentieth century, which explored the conditions and possibilities of the two-dimensional medium, regarded the white support (the canvas, the museum wall) as the primary surface on which lines, forms, and colors are imprinted. White was a fertile emptiness ready to be filled, while black was regarded as already full, blocked, and fixed. Conversely, Orly Sever’s blackened space signifies black as a fertile ground, a possibility. Black seals nothing here; rather, it forms the route by which the process takes place. The entire space is in the process of turning black.
How does one think of blackening as a creative act? Perhaps through melancholia – in Greek, melaina-kholé (literally, black bile) – one of the four basic bodily liquids, or humors, whose quantity and quality determine, according to Classical Greek medicine, one’s health, disposition, and temperament. Melancholia got a bad reputation in modernism – as hopeless sadness, endless depression, or disrupted, incomplete work of mourning. In the past, however, melancholia was considered a creative force, sickly at
times yet powerful. Accordingly, Aristotle asks, “Why is it that all men who are outstanding in philosophy, poetry, or the arts are melancholic, and some to
1 Wassily Kandinsky, Concerning the Spiritual in Art, trans. M.T.H Sadler (New York: Dover, 1977), p. 39.
2 Ibid.
such an extent that they are infected by the disease arising from the black bile?”3 Aristotle answers by listing the various forms black bile takes, running the gamut between fiery desire, madness and brilliance to laziness and stupidity. The black psyche quivers in diverse forms, often related to the creative act. The genealogy of melancholia – which runs from medicine,
through the Fathers of the Church and first monasteries, Albrecht Dürer,
German Baroque melancholy drama (Trauerspiel) and all kinds of Sabbatai Zevi-like messianic figures, to the Warburg School disciples and of course Walter Benjamin – makes it evident that melancholia does not just consist in obscuring the world and retreating from it, that is blackening as a seal and an end, as destruction and splitting of the self, but rather entails a way of referring to the world and holding onto it. Melancholy is indeed a work of loss, but it thereby establishes a world – that is, it constitutes its subjects as already lost, and in doing so forms its own phantasmatic attachment to them.
Therefore, its action does not just consist in fixation and paralysis but also in creation: it creates the lost subject, the loss, and the desire for both. Its “blackness” is not a renunciation and an end but rather positioning and appropriation. While its action is excessive in nature – mentally and objectally, crowded and crowding – it is not closed to the point of bursting; it does not signify death, as Kandinsky claimed, but rather the feverish creativity of loss. And so it is in Orly Sever’s black space. Black does not appear in it as a huge lump of materiality filling up the space, blocking its passages, bursting up within it and expropriating it (as Sever did ten years ago in her installation in this museum). Instead, the black here is the tar flattened on the walls and crystallizing on them, that is, a materiality which creates a space, forms gaps and voids, establishes loss. Its power is in not being sealed. The black tar could have continued to be heaped onto the horizontal and slanting walls.
3 From Aristotle’s Problems, quoted in Giorgio Agamben, Stanzas: Word and Phantasm in Western Culture (Minneapolis: Minnesota University Press, 1993), p. 12; See also David L. Eng and David Kazanjian (eds.), Loss: The Politics of Mourning (Berkeley: University of California Press, 2003). These texts underlie my discussion here.
Moreover, it threatens to blacken us. Herein lies its demonic power. Blurring the distinction between wall and material, between support and figure, between condition and body, the black work is endless; we may all turn black.
And perhaps we are. Achille Mbembe, a theoretician and intellectual born in French Cameroons and currently teaching in South Africa, has recently published a complex, bold book under the reverberating title Critique de la Raison Nègre.4 In this book Mbembe endeavors to redefine the term “black” (or “black man”) in the current neoliberal age by exploring “black reason”; not the reason of black man, but rather the reason which has created the black as an active category in colonial European culture. This black takes multiple forms: as a flawed copy of the European; as the latter’s mythical predecessor; as his unevolved, childish state; or as a possessed, irrational quality which threatens him. All consist of the black appearing through the white and in relation to it: as a fantasy, a fiction, a delusion – always in relation to; a relation articulated by the European “black reason.” But what happens, Mbembe asks, at an age when the European center is becoming destabilized, an age of far-reaching social and economic changes, an age in which modern European culture is no longer a necessary point of departure and fulcrum, in which black is no longer defined exclusively in relation to it; what is the black – as a notion, an identity, a stance – which is not in relation to? To understand this, he claims, one must look at blackness through the history of capitalism, and in so doing see it in the current capitalist moment. At an age in which an exchange value with no reserve is the norm, in which many fields of existence have become entirely quantified and the range of
4 Achille Mbembe, Critique de la Raison Nègre (Paris: La Découverte, 2013). In fact, the title could be translated as Critique of Negro Reason, for “negro” (nègre) is the term used in the writings of Mbembe’s forerunner, the psychiatrist and National Liberation Front (FLN) member Frantz Fanon. The title of Mbembe’s book is of course in dialogue with Kant’s three Critiques as well as, in the French context, Jean-Paul Sartre’s Critique of Dialectical
Reason, written in the late 1950s and influenced by the author’s meeting with Fanon. post-human technology has broadened, the social and economic system is underlain by recurrent production of non-difference. And blackness, which had come into being in relation to whiteness and turned into a signifier of all that is distinct from it, has become transformed within a difference-pulverizing system and changed character. “For the first time in human history, the name ‘black’ does not refer just to the condition brought into being for people of African extraction in the age of initial capitalism (robbing them of various orders of life, dispossessing them of all power of self-determination and, above all, of the future and of time, these two matrices of the possible). This new fungibility, this fluidity, their institutionalization as a new norm of existence and its generalization throughout the world, this is what will hereby
be called ‘the turning-black of the world’ [le devenir-nègre du monde].”5 Thus,
instead of the black man resembling the white – as in the colonialist fantasy (of his attempt at turning into a civilized man) or the liberal one (of his evolving into a productive man) – it is the white which has been turning more and more similar to the black. Labor migration without social rights, surveillance and control systems, turning people into animated objects or mere statistical data
– all these apparatuses, which in the past had been turned on the black man, are nowadays applied to extensive parts of human society. This is the form which power takes, and therein must be found the paths of resistance, too. Africa is the future.
And so, Orly Sever’s black space, which at first sight seems like a closed space signifying the past – like a burial site or memorial – turns into a creative space. The unending blackening which underlies this installation may also blacken those who enter it. This space may also indicate a horizon for a museum in a world which is turning black: tarred walls and empty spaces; material threshold and lack of images and objects; not an acquired albino syndrome but rather creative blackening.
How, then, does one enter a black space? It seems like we are already
in it.
5 Ibid., p. 16.
אנו, שחורים: על המיצב של אורלי סבר
שאול סתר
אנו נקראים לבוא בשעריו של חלל שחור. האישונים מתרחבים, הרגליים מסתבכות, הגוף מהסס: איך נכנסים
לחלל שחור? החלל אמנם מזמין, פתייני: הוא מסמן את מסלול הכניסה לתחומו. אבל נדמה שיש כאן מלכודת.
זהו חלל ללא דימויים, ללא חפצים; חלל חלול, שכמה מקירותיו מושחרים. אפילו האובייקט שבמרכזו איננו יותר
מקיר שחור שהוטל ארצה והונח בשיפוע. רק כתלים שחורים; ועם זאת, החלל עצמו שחור. הצבע השחור, אנו
יודעים, סופג לתוכו את האור המוקרן אליו ולא משקף אותו בחזרה. הוא בולעני; הכל מוטח אליו ונספג בו. הקיר
השחור, לפיכך, איננו רק גבול התוחם את החלל. הוא קיר שהתעבה. אין הוא דופן של מרחב ריק, כר מקדמי נוח
להתמלא, מצע לפעולה – כלומר קיר ועליו תמונות, בד ועליו דימויים, דף ועליו מילים. על הקיר השחור אין דבר;
דבר לבד ממנו עצמו כדבר.
כיוון שהקיר השחור הוא למעשה קיר שהושחר: הקיר כוסה בזפת שחורה בפעולה עמלנית, ארוכה וקשה. הזפת
הצמיגית התמצקה על הקיר במגוון כתמים ומרקמים. הקיר הפך לגושי ונפחי: אין הוא נושא ומציג לראווה חומר
כלשהו, אלא מקיים בעצמו את פעולת החומר. הזפת הכבדה, האוטמת והאטומה, ודאי שאיננה מציגה דבר; היא
לא שולחת דבר-מה החוצה, אלא סופחת אליה פנימה. החלל השחור מזמין אותך במידה שבה הוא כולא אותך;
את באה, ובאה אל קרבו. שכן אם הקירות השחורים אינם בפשטות מצע או גבול, הרי שהגופים שבינותיהם אינם
רק בגדר דמויות בדידות, נבדלות מן המרחב שבו הן שוהות. החלל יוצר תנועה צנטריפוגלית, אל החומר השחור
שבדפניו. זוהי מלכודת: אולי עוד נתגולל בזפת ובנוצות. פעולת ההשחרה טרם הסתיימה – קיר אחד עוד נותר לבן
– והיא אינסופית: היא פונה אל השחור, כנוהה אל הקץ.
אלא שזו האחרונה איננה אלא הטיה מודרניסטית שנדבקת אלינו כמו זפת: הלבן כראשית, השחור כאחרית. כך
ניסח וסילי קנדינסקי את ההבדל בין שני הצבעים חסרי התנועה הללו כהבדל שבין שתי שתיקות: שתיקתו של
השחור היא "כאין שאין בו אפשרויות, כאין מת לאחר שכבתה החמה, כשתיקה נצחית ללא עתיד וללא תקווה";
1 ואילו שתיקתו של הלבן "אינה שתיקה מתה, אלא רבת אפשרויות. הלבן מצלצל כשתיקה שניתן להבינה לפתע".
הלבן מופיע אצל קנדינסקי כרגע ראשית, כמרחב של פוטנציאל, כ״אין שלפני לידה״, בעוד השחור ספוג כולו
באובדן, בחותם הסוף, ״כמוקד שאוכל עד תום״. ואמנם, הציור הלא-אובייקטאלי של תחילת המאה ה-20 ,
שחקר את תנאיו ואפשרויותיו של המדיום הדו-ממדי, אכן ראה במצע הלבן )בד הציור, קיר המוזיאון( את
המשטח הראשיתי שעל גביו יוטבעו הקווים, הצורות והצבעים. הלבן היה הריק הפורה, הנכון להתמלא; ואילו
השחור היה המלא-משכבר, חסום ומקובע. אולם השחרת החלל של אורלי סבר פועלת מן העבר האחר: היא
מסמנת דווקא את השחור ככר פורה, כאפשרות. השחור לא חותם פה דבר; הוא התוואי של התהליך עצמו. החלל
נתון בפעולת הפיכתו לשחור.
כיצד לחשוב על ההשחרה כפעולה יוצרת? אולי מן המלנכוליה, המרה השחורה )kholé-melaina ,מילולית: ליחה
שחורה( – אחת מארבעת הנוזלים הגופניים שכמותם ואיכותם קובעים, לפי הרפואה היוונית הקלאסית, את
בריאות הגוף, מצביו ונטיותיו, הגופניים והנפשיים כאחד. למלנכוליה יצא במודרנה שם רע – כעצבות ללא מוצא,
דיכאון ללא סיבה, או עבודת אבל משובשת שלא שלמה. אולם בעבר נחשבה המלנכוליה דווקא לכוח יצירה, חולני
לעתים אך רב עוצמות. כך שאל אריסטו: ״כיצד זה שכל האנשים המצויינים בפילוסופיה, בשירה או באמנויות
הם מלנכוליים, כמה עד כדי שהם נגועים במחלה המתעוררת מן המרה השחורה?״2 בתשובתו מנה אריסטו את
מופעיה השונים של המרה השחורה, הנעים בין התשוקה היוקדת, השיגעון והברק, לעצלות ולטפשות; הנפש
השחורה רוטטת בדרכים מגוונות, ופעמים רבות ביחס למעשה היוצר. הגנאלוגיה של המלנכוליה – העוברת מן
הרפואה היוונית, דרך אבות הכנסיה והמנזרים הראשונים, דירר, מחזות התוגה הבארוקיים, השבתאים למיניהם
ועד לחניכי אסכולת ורבורג וכמובן לולטר בנימין – מראה כי המלנכוליה איננה רק הלטה של העולם ונסיגה ממנו,
כלומר השחרה בבחינת חתימה וקץ, פניה הרסנית אל האני וביקועו העצמי, אלא דווקא אופן של התייחסות
והיאחזות בעולם. המלנכוליה אמנם עובדת את האובדן, אולם כך היא מכוננת עולם – את מושאיה כמושאים
שהיו ואבדו, ואת היקשרותה הפנטזמטית למושאים אלה. פעולתה, לפיכך, איננה רק של קיבעון ושיתוק אלא של
יצירה: היא יוצרת את המושא האבוד, את האובדן ואת התשוקה לשניהם. ה״שחור״ שבה איננו בבחינת ויתור
וסוף, אלא דווקא הצבה וניכוס. הוא אמנם פועל במפתח של הכברה – נפשית וחפצית, עמוסה ומעמיסה -- אולם
הוא איננו סגור עד להתפקע; אין הוא סימנו של המוות, כפי שקנדינסקי טען, אלא של קדחת יצירתו של האובדן.
וכך אמנם בחלל השחור של אורלי סבר: השחור איננו מופיע בו כחומריות גושית אדירה שגודשת את החלל,
חוסמת את מעבריו, מתפקעת בו ומפקיעה אותו )כפי שאכן עשתה סבר במיצב שהעמידה לפני עשור במוזיאון זה(;
תחת זאת, השחור פה הוא הזפת שנרקעת לקירות ומתגבשת בהם, כלומר חומריות שיוצרת חלל, מעמידה רווח
וחוסר, מכוננת את האובדן. כוחה הוא באי חתימתה: הזפת השחורה יכולה להמשיך ולהיערם על הקירות,
המאונכים והזוויתיים. יתרה מזאת, היא מאיימת להשחיר אותנו. זהו כוחה הדמוני, השבתאי: עם טשטוש
ההבחנה בין קיר לחומר, בין מצע לדמות, בין התנאי לגוף, היצירה השחורה היא אינסופית; כולנו יכולים להפוך
לשחורים.
ואולי אנו אכן הופכים. אשיל ממבה, תיאורטיקן ואינטלקטואל ציבורי שנולד בקמרון ומלמד בדרום אפריקה,
3 פרסם לאחרונה ספר מורכב ונועז הנושא את השם המהדהד, ביקורת התבונה השחורה
.בספר זה מבקש ממבה
להגדיר מחדש את המושג ״שחור״ - או ״האדם השחור״ -- מתוך העידן הניאוליברלי הנוכחי, וזאת מבעד
לבחינתה של ה״תבונה השחורה״ – שאיננה תבונתו של האדם השחור, אלא התבונה שיצרה את השחור כקטגוריה
פועלת בתרבות האירופית הקולוניאלית. ל״שחור״ זה מופעים מרובים – כהעתק פגום של האירופי, כקדמותו
המיתית, כמצבו הבלתי מפותח, הילדי, או כאיכות אחוזת שגעון ולא תבונית שמזנבת בו; בכולם מופיע השחור
מתוך הלבן וביחס אליו – כבדיה, כפנטזיה, כדלוזיה, ובכל מקרה כיחס, יחס שמנסחת התבונה השחורה של
המרכז האירופי. אולם מה קורה, שואל ממבה, בעידן שבו המרכז האירופי מתרופף, עידן של תמורות חברתיות
וכלכליות מרחיקות לכת, עידן שבו התרבות האירופית המודרנית חדלה להיות נקודת המוצא והמשען ההכרחית,
והשחור חדל להתקיים רק ביחס אליה; מהו ה״שחור״ - כמושג, כזהות, כעמדה - שאיננו בבחינת יחס? לשם כך
טוען ממבה כי יש להבין את השחורות מתוך ההיסטוריה של הקפיטליזם; וכך גם לעמוד על גלגולו של ה״שחור״
ברגע הקפיטליסטי הנוכחי: עם השתררותו של ערך חליפין ללא שיור, עם המיספור והכימות של תחומי הוויה
שונים, עם הרחבת תחום חלותה של טכנולוגיה בתר-אנושית – בבסיס המערך החברתי-כלכלי ניצב ייצורו החוזר
והנשנה של אי-הבדל. והשחור, שנולד כיחס אל הלבן והיה לפיכך סימנו של הנבדל ממנו, מתגלגל בתוך מערך
כותש הבדלים ומשנה את אופיו. ״לראשונה בהיסטוריה האנושית השם ׳שחור׳ אינו מושלך רק על המצב שנגרם
לבני האדם ממוצא אפריקאי בעידן הקפיטליזם הראשוני: עקירתם מסדרי חיים שונים, נישולם מכל כוח של
היקבעות-עצמית ומעל הכל מן העתיד ומן הזמן. תחת זאת, תצורות החליפין החדשות, מסיסותן, מיסודן כנורמה
4 כך, במקום שהאדם
חדשה של קיום והחלתן ביקום כולו – לזאת ייקרא כאן ׳ההפיכה לשחור של העולם״.
השחור יידמה ללבן -- כמו בפנטזיה הקולוניאלית )שיתבגר ויהפוך לבן תרבות( או בזו הליברלית )שיתפתח ויהפוך
ליצרני ונושא רווח( – הלבן דווקא מידמה יותר ויותר לשחור: נוודות העבודה משוללת הזכויות הסוציאליות,
מערכות המעקב והשליטה, הפיכתם של בני אדם לחפצים מונפשים או לנתונים מספריים גרידא – מערכים אלה
שהופנו בעבר אל האדם השחור, מושתים כיום על חלקים נרחבים של החברה האנושית. אפריקה היא העתיד.
כך, החלל השחור של אורלי סבר שהיה נדמה בתחילה כמרחב סגור, אות של עבר – ספק אתר קבורה, ספק יד
הנצחה – הופך למרחב יוצר: מעשה ההשחרה הבלתי נחתם שבבסיס המיצב יכול למעשה להחתים גם את
השוהים בתחומו. חלל זה מסמן אולי אופק של מוזיאון בעולם שהופך לשחור: קירות מזופתים וחללים ריקים;
מפתנים חומריים והיעדר של דימויים או חפצים; לא לבקנות נרכשת אלא השחרה מתבקשת.
איך נכנסים אם כן לחלל שחור? כנראה שאנחנו כבר בתוכו.
1 וסילי קנדינסקי, על הרוחני באמנות, בעיקר בציור )מוסד ביאליק, 1984 ,)עמ׳ 2-71 .
Giorgio Agamben, Stanzas: Word and Phantasm in Western Culture (Minnesota University Press, 1993), אצל מצוטט 2
Loss: The Politics of Mourning. Ed. David L. Eng and David Kazanjian (University of California :גם וראו. p. 12
2003, Press .(הדיון כאן נסמך על ספרים אלה.
. Achille Mbembe, Critique de la Raison Nègre (La Découverte, 2013 3
למעשה היה ניתן לתרגם את שם הספר כ"ביקורת התבונה הכושית״ ; ה״כושי״ (nègre ,)אחרי הכל, הוא המונח שבו עושה שימוש מורה הדרך של ממבה, הפסיכיאטר ואיש הFLN פרנץ פאנון
בספריו. שם ספרו של ממבה מתכתב, כמובן, עם שלוש הביקורות של קאנט, וכן, בהקשר הצרפתי, עם ספרו של ז׳אן פול סארטר, ביקורת התבונה הדיאלקטית, שנכתב בשנות ה-60 והושפע ממפגשו של מחברו עם פאנון.
.Ibid, p. 16 4