Black, 2005, שחור
Installation
Herzliya museum of art
Curator: Dalia Levin and Yehoshua Saimon
Plaster walls, plaster & tar
Photograph: Elad Sarig
Black
אורלי סבר
"אין דבר נכון ולא נכון – מה שהיה נכון עתה נעלם. לא נותר דבר אלא לבכות, ולבכות ולבכות ולבכות ולבכות ולבכות" דניאל ג'ונסטון, 'דבר לא נותר' 2001
גוש גדול תקוע בגרון, מפריע, עוצר אותך, לא נותן לזוז. אורלי סבר הקימה שני קירות שחותכים את החלל לשלושה מסדרונות מקבילים.
המסדרונות, חללי מעבר, כמו מוליכים לקראת מקום אחר, מעין חללי לוואי. המסדרון החיצוני משמש מעבר מתצוגה אחת לבאה אחריה. לצידו, כמעט
מוסתרים, שני חללים אחוריים – שניתן לחלוף על פניהם מבלי משים. כמו צירים מקבילים שפועלים ברקע, הם נוכחים תדיר לצד הצופה, בהליכתו השאננה ומוכת- מיזוג -המוזיאונים, כשהוא חוצה את החדר, בדרך לתצוגה הבאה. במסדרון האמצעי, אליו נכנ סים מבעד פתח, מתגלה גוש מאיים וכהה - מעין גידול בקיר, גבנון זפת ענק. כמו איום שנוכח ומחלחל כל העת בסביבת הבית - כמו גז ראדון, קרינה סלולרית, דמות מאיימת בעינית הדלת – נראה שהוא ממלא לאט את המסדרון. הגוש הכהה של סבר, הוא הר שבנתה לעצמה כדי לקבור בו דברים. נוכחות חונקת
של דברים שברחו ושמתו. מנותקת כאן מהסיפור האישי הספציפי – זוהי המועקה בכבודה ובעצמה. הגוש, גדל לכדי הר - כמו נקודה בזמן, שממנה והלאה החיים הם אבלות.
מאחורי השידרה האמצעית, מסדרון צר וצדדי צמוד לקיר המוזיאון. מקום מסתור שהקירות בו נדחפים בידי הגוש ענקי.
ההצבה של סבר מתערב ת באפשרות המעבר של הצופה בסרקולציה של המוזיאון. היא מצירה את המעבר ומציבה מכשול - הנוכחות הכהה וגדולת הממדים משמשת לא רק אלגוריה לתחושת מועקה נפשית אלא גם מחסום פיסי בחלל.
יהושע סימון
